הספד לבוסטון סלטיקס של פירס וגארנט

6 במאי 2013 6 תגובות

היי. לא כתבתי כאן הרבה זמן ושטויות.
זה הספד לבוסטון סלטיקס של 2008-2013, קבוצת כדורסל שכל כך אהבתי. תהנו.

דטרויט פיסטונס – בוסטון סלטיקס, גמר המזרח, משחק4, 28 למאי 2008

הייתי אז ילד, בן 11. רציתי לראות NBA, עד אז ראיתי רק את מכבי תל אביב. שאלתי את אבא שלי איזו קבוצה הוא אוהד. הוא אמר לי שאת בוסטון סלטיקס. אתם מבינים, הוא מהדור שגדל על לארי בירד. אז קמתי לראות את המשחק הרביעי בסדרה של בוסטון מול דטרויט פיטונס. התוצאה הייתה 1-2 לפיסטונס, והסלטיקס היו חייבים ניצחון בדטרויט כדי להחזיר לעצמם את הביתיות בסדרה בסדרה ולעלות לגמר הכללי.
לילד שעד אז ראה רק יורוליג, היה משונה לבהות במהירות המסחררת שבה נכנסים כדורים לסל בליגה הטובה בעולם. מתחילים להתרגל לסגנון המשחק, לשמות. יש את ההוא, פול פירס. מזכיר את אנתוני פארקר, אני חושב לעצמי. אתם מבינים, אלו ההשוואות שהיו לי אז.
ויש את קווין גארנט. גבוה, חזק. אף אחד לא קולע עליו. הצחיק אותי שקראו לו קווין, כי חשבתי שזה מבוטא queen, מלכה, וגארנט היה ללא ספק מלך. וריי אלן, עם היד המטורפת שלו.
והיה גם משחק, והוא היה טוב. בוסטון ניצחה די בקלות, 94-80. והיה אחד, רז'ון רונדו, שהפתיע עם שתי חטיפות גדולות לקראת סוף המשחק, שהבטיחו לבוסטון את הניצחון. זה היה מפתיע, כי אז הוא נחשב החוליה החלשה בחמישייה של הסלטיקס. מצחיק, לא?
וכבר אז התאהבתי בקבוצה הזאת.

בוסטון סלטיקס – לוס אנג'לס לייקרס, גמר הNBA, משחק 6, 17 ליוני 2008

בוסטון עברו את דטרויט בשישה משחקים, ושיחקו מצויין בסדרת הגמר, בה הם כבר הובילו 3-2 על הלייקרס. כמובן שקמתי לראות כל אחד מהמשחקים. והאמת, שעם כמה שבוסטון נראתה טוב, לזה לא ציפיתי. הסלטיקס דרסו, מעכו והשפילו את הלייקרס, וזה היה תענוג לצפייה. המשחק נגמר 131-92. דאנק אחר דאנק, אסיסט אחר אסיסט, שלשה אחר שלשה, בוסטון נתנו את אחת מתצוגות הכדורסל הגדולות ביותר בגמר הNBA אי פעם. הסלטיקס זכו באליפות, והיא כל כך הגיעה להם.

קליבלנד קאבלירס – בוסטון סלטיקס, חצי גמר המזרח, משחק 5, 11 למאי 2010

קליבלנד של 2010 הייתה קבוצה מפחידה. לאורך כל העונה היא הייתה הקבוצה הטובה בליגה, עם לברון ג'יימס, שאקיל אוניל, ומו וויליאמס. עכשיו השמות האלו(מלבד לברון, כמובן) לא נשמעים כל כך זוהרים, אבל הקאבאלירס היו הקבוצה הטובה בNBA לאורך כל העונה ללא ספק.
ובוסטון? גמגמה. הסלטיקס לא התקרבו לרמות היציבות והעומק שהראתה הקבוצה של 2008, וסיימה במקום הרביעי במזרח, לעומת השני והראשון בשנתיים הקודמות. אותות ההזדקנות של פירס, גארנט ואלן כבר החלו להופיע, ורונדו עוד לא קיבע את מעמדו כסופרסטאר וכאחד הרכזים הטובים בעולם.
ובכל זאת, הסלטיקס יצאו למשחק בקליבלנד כשווים, כשהתוצאה בסדרה עמדה על 2-2. כמובן שלברון וחבריו היו הפייבוריטים הברורים. רונדו למעשה סחב לבדו כמעט את הקבוצה במשך כל הסדרה.
ואז? בוסטון ניצחה. 120-88. לא ברור מאיפה הגיעו הכוחות האלו לחבורה בירוק, אבל הם הגיעו, ולמעשה, לקחו ללברון ג'יימס שנתיים פלוס מעבר למיאמי כדי להתגבר על ההפסד הזה, שרדף אותו גם עונה אחר כך במיאמי.
תענוג.

לוס אנג'לס לייקרס – בוסטון סלטיקס, גמר הNBA, משחק 7, 17 ליוני 2010

היה כל כך כיף לראות את בוסטון בפלייאוף בעונה הזאת. באמת. מאז אותו משחק מול קליבלנד, הכל הלך לסלטיקס. היד של ריי אלן דפקה כמו שעון, קווין גארנט לא התעייף והמשיך לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב – הגנה, פול פירס המשיך לא לטעות, שחקני הספסל  שנעלמו כל העונה עשו את העבודה שלהם(גלן דייויס ונייט רובינסון) ומעל כולם היה רז'ון רונדו, שבפלייאוף הזה הפך מעוד שחקן טוב לסופרסטאר אמיתי. כך הסלטיקס סיימו את העבודה מול קליבלנד, דרסו את אורלנדו בגמר המזרח והגיעו לגמר הNBA למפגש מחודש עם הלייקרס, שחיפשו נקמה, כשווים מול שווים.
והם באמת היו שווים. 3-3 הייתה התוצאה לקראת המשחק האחרון והמכריע על האליפות, וכל כך רציתי שזה יקרה. אחרי הפלייאוף ההירואי הזה, כל כך הגיע להם.
אבל כזה הוא פיל ג'קסון, מאמן הלייקרס אז. לא אכפת לו למי מגיע. לא אכפת לו פלייאוף הירואי. הוא בא לעשות את העבודה, והוא עשה אותה. קור רוח בלתי נתפס של דרק פישר וקובי ברייאנט בדקות האחרונות שלחו את הלייקרס ל 83 – 79 ואליפות שנייה ברציפות, ושלחו אותי למאבק אימתני כנגד הקיר הסמוך.

בוסטון סלטיקס – ניו יורק ניקס, רבע גמר המזרח, משחק 6, 3 למאי 2013

העונה האחרונה הייתה העונה הפחות מוצלחת מכולן לשושלת פירס-גארנט-רונדו. ריי אלן ערק למיאמי, הסלטיקס קירטעו לאורך כל העונה וסיימו במקום השביעי במזרח עם מאזן לא מחמיא של ארבעים ואחד ניצחונות לעומת ארבעים הפסדים. המכה האנושה לכל סיכוי שהיה לבוסטון לחלום על הישג משמעותי בפלייאוף הייתה פציעה של רונדו באמצע העונה, שהשביתה אותו לעונה כולה.
בסיבוב הראשון בפלייאוף קיבלה בוסטון את ניו יורק, ואחרי 3-0 מהיר לניו יורק בשלושת המשחקים הראשונים, היה נראה שבוסטון אבודה.
אבל רונדו או לא רונדו, הסלטיקס של פירס וגארנט לא נכנעת בלי מאבק. בוסטון ניצחה פעמיים, בבוסטון ובניו-יורק, וחזרה הביתה לעוד משחק אחד. והאמנתי שיש סיכוי, למרות שאף קבוצה בהיסטוריה של הNBA מעולם לא חזרה מ3-0.
הניקס היו טובים יותר לאורך כל המשחק, ופתחו פער של 23 נקודות עם פתיחת הרבע הרביעי. דווקא אז, שהכל נראה אבוד, רצה בוסטון 20-0 והשאירה תקווה.
אבל לא. כרמלו אנתוני עם שתי שלשות, קבר את בוסטון והכניע אותה סוף סוף. 88-82.  הסתיים עידן.

ומה הלאה? יכול להיות שפירס וגארנט יישארו בבוסטון לעוד עונת פרישה, אבל זה כבר לא יהיה אותו דבר והפנים לעתיד. בוסטון תצתטרך לבנות את עצמה מחדש,  ויכול להיות שזה ייקח הרבה זמן. ייתכן שלא יראו פלייאוף בבוסטון כמה שנים טובות. ואם זה יקרה, תמיד יהיה אפשר להזכר באחת הקבוצות הטובות והמרגשות ביותר בהסטוריית הNBA.

מודעות פרסומת
:קטגוריותכללי

שלוש נקודות משמעותיות ביותר בנוגע לסכסוך הישראלי – פלסטיני

27 בפברואר 2013 3 תגובות

זה אני, מעין. אני יודע, הרבה זמן לא כתבתי כאן. לא מצאתי על מה לכתוב, ונראה לי מיותר לכתוב סתם מאילוץ, בלי רצון אמיתי להגיד משהו. אבל, מצד שני, אסור לי לתת לבלוג הזה לגסוס. לכן הייתי מאוד לחוץ על למצוא נושא לכתוב עליו בשבועיים האחרונים, ולפני כמה שעות, הבזיק אחד במוחי. בעת ויכוח אינטרנטי פוליטי, הבזיקו במוחי שלוש נקודות חשובות ביותר בקשר לסכסוך הישראלי פלסטיני, ובפרט לדרך בה ניתן לפתור אותו. כמובן, שכל הנקודות יוצאות מהנחת היסוד שאנחנו רוצים לפתור אותו. פשוט כי לפעמים נדמה שיש כאלה שלא ממש רוצים.

1. סכסוך של מאה וחמישים שנה לא ייפתר מכמה חתימות על דף. במיוחד בהתחשב בזה שהסכסוך הישראלי פלסטיני, גדול ובוער ככל שהוא נדמה לנו, הוא למעשה בסך הכל עוד שמן על חבית נפט גדולה ומסוכנת בהרבה – הסכסוך השיעי – סוני. כדי לפתור את הסכסוך שלנו כאן, יידרש הרבה יותר מכמה מנהיגים שנפגשים ומקשקשים חתימה על נייר. לא כשאנשים בשני הצדדים מחונכים לשנאת האחר(כמובן שבישראל זה נעשה הרבה פחות ובצורה לא פורמלית, בניגוד לצד השני), לא כשעשרות ארגוני טרור פעילים בשטחים ובעזה ולא נראה שהרשות ובטח לא החמאס עושים משהו כדי לעצור אותם, וכן, לא כשאנחנו לא נותנים לפלסטינים את היחס הטוב ביותר תחת המגבלות הביטחוניות, כמובן.
אז מה לעשות? לפעול לקירוב לבבות, לבניית אמון בין שני הצדדים. להקל עליהם איפה שאפשר מהצד שלנו, ומהצד שלהם, אם שלום זה באמת מה שהם מחפשים, להפסיק את החינוך האנטי ישראלי בשטחים וכמובן לעצור את פעילות ארגוני הטרור. בינתיים, צריך להגיע עם הרשות ועם החמאס להסכמי שביתת נשק קרים, בדומה לאלה שכבר היו בעבר עם ערפאת, המבוססים על מלחמה בטרור מצדם והקלה על הסוגרים מצדנו. בתוך השקט היחסי הזה, ניתן יהיה לבנות את האמון ואת שיתוף הפעולה הנחוצים כדי להגיע לשלום אמיתי.

ערפאת, קלינטון וברק בקמפ דיוויד. הסכסוך הזה לא ייפתר מכמה חתימות של מנהיגים על דף.

2.  כפיית שלטון על עם אחר יפורר אותנו מבפנים ומבחוץ.  וכרגע אני לא מדבר על חוסר הבטחון בקשר להיותם של הפלסטינים עם, אלא פשוט על שלטון כפוי על קבוצת אנשים זרים. "עם" זה רק ביטוי במקרה הזה. זה קרה בכל מקום, מרומא העתיקה ועד טורקיה בת ימינו. במיוחד כאשר הפלסטינים כל כך קרובים אלינו גאוגרפית, שלטון על עם אחר עלול להפוך אותנו למדינה שאופייה וחייליה שבעים ומושחתים. עם כמה שאני שונא להשתמש בביטויים כאלה, ועוד יותר אני שונא את סוג האנשים שלרוב משתמש בהם, הכיבוש אכן משחית. גם כשאנחנו עושים דברים שהם רוע הכרחי, דוגמת המחסומים בשטחים, שהם בהחלט הכרחיים לפחות ברמה מסוימת, זה פוגע בכולנו, בחיילים שנאלצים לבצע את אותו רוע הכרחי, ובכל שאר העם, ששומע על זה מאיזה סרט פרופגנדה פלסטינית שמגיע לאוסקר.
ומעבר לזה, יש גם את עניין הלגטימציה הבינלאומית. יש שיטענו שאלו שטויות, והחשיבות שמייחסת לזה התקשורת אכן מוגזמת, אבל בסך הכל ישראל צריכה לגיטמציה בינלאומית, בין השאר בשביל יותר חופש פעולה מול איראן, ואסור לה הכנס למצב מסוכן של סנקציות כלכליות. כרגע זה נראה רחוק, אבל אסור להסתכן בדברים האלה. כאילו שהכלכלה שלנו לא מספיק שברירית.

3. ארץ ישראל היא קדושה, או לפחות בעלת ערך רגשי בל יתואר, לשני הצדדים.  אצלנו זה מהכיוון הדתי והלאומי ביחד, אצלם זה בעיקר מהכיוון הדתי. זוהי ארץ הקודש, עליה חלמו יהודי הגולה במשך מאות ואלפי שנים, וזוהי גם הארץ בה שוכנים אין ספור אתרים קדושים לדת המוסלמית. לכן פתרונות כמו טרנספר או הפיכת ירדן למדינת הלאום הפלסטיני לא ריאליים בעליל(הפתרון הירדני גם לא ריאלי כי אין שום סיכוי שירדן, מדינת העם הבדואי, תסכים להפוך למדינה פלסטינית בהגדרתה, גם אם היא כבר כזאת מבחינה פרקטית. חוץ מזה, ירדן כמדינת הלאום הפלסטיני תהיה איבוד של הדבר הכי קרוב שיש לנו כרגע לבת ברית באזור) ולכן בכל פתרון שיוצע חייבים לעשות הכל כדי שהאתרים החשובים לשני הצדדים יהיו בשליטתם.

מה אתם אומרים? מסכימים? לא מסכימים(כי אני סמולני בוגד) או לא מסכימים(כי אני ימני פרימיטיבי)? תגידו לי בתגובות.

נ.ב מה תהיה דעתכם אם הבלוג יהפוך גם לבלוג עדכונים? כלומר, לא רק דעות וכתבות ארוכות שלי אלא גם עדכונים וחדשות, קצרים יותר, על דברים שקרו ומעניינים אותי? תגיבו גם על זה בבקשה.

מכבי, בבקשה – תשאירו את בלאט!

30 בינואר 2013 4 תגובות

ונפתח בהצהרה: אני אוהד מכבי.
זאת אומרת, מכבי תל אביב. בכדורסל(גם בכדורגל, בכדורעף ובדוקים, אבל זה לא הנושא). כן, הקבוצה הזאת שפעם כולם אהבו אבל היום כולם אוהבים לשנוא, הקבוצה הזאת שדורסת ורומסת באכזריות את כל מתחריה, או לפחות ככה(הם) אומרים. וכאוהד(צפוני, מגעיל וכמובן אוהד הצלחות. אי אפשר בלי אוהד הצלחות) של הקבוצה הזאת, אני רוצה רק את טובתה. וכשאני שומע את הלחשושים סביב פיטוריו\אי חידוש החוזה של דיוויד בלאט, מאמן הקבוצה, אני דואג.

בלאט הגיע למכבי לאחר עונת 2009/2010 שנגמרה באיבוד האליפות(בעזרת שיטת הפיינל פור הלא ספורטיבית בעליל, אבל זה כבר סיפור אחר). העונה כשלעצמה לא הייתה רעה – למעשה, מכבי הייתה מאוד מאוד קרובה לעלות לחצי הגמר האירופאי – אך כשמכבי מאבדת אליפות, זה כבר סיפור אחר. האיש על הקווים באותה העונה, המאמן האגדי פיני גרשון שלקח עם מכבי שלוש אליפויות אירופה בשנים קודמות, הועף על טיל ובמקומו יובא לתפקיד בלאט. גם לבלאט(הישראלי – אמריקאי, אגב) רזומה מרשים, כולל זכייה עם רוסיה באליפות אירופה לנבחרות. בשתי עונתיו הראשונה(בקדנציה הנוכחית. בלאט כבר אימן את מכבי במשך שנתיים בתחילת העשור הקודם) של מכבי עם בלאט על הקווים היא החזירה לעצמה את ההרתעה בליגה הישראלית עם שני דאבלים(זכיות גם בגביע וגם באליפות) והגיעה גם להישגים מרשימים בחזית האירופית, של גמר הליגה האירופאית בשנתו הראשונה של בלאט ורבע גמר בשנתו השנייה. וחשוב מכל – ראינו אצל מכבי דרך מסודרת, סגנון משחק מלוטש, מקצוענות ללא דופי ויציבות יוצאת דופן – דברים שכל-כך חסרו למכבי בחמש השנים שהפרידו בין נפילתה של הקבוצה הגדולה שזכתה בשתי אליפויות אירופה רצופות להגעתו של בלאט, חמש שנים שהתאפיינו בהפך הגמור – חוסר יציבות בפנים ובחוץ, חוסר בולט במתווה ברור לקבוצה והסתבכות חוזרת ונשנה בפרשיות שונות ומשונות.

והעונה? המאפיין הבולט והמתמשך ביותר של מכבי העונה הוא בינוניות. בינוניות שנשמרת ביציבות יחסית אמנם, וניכר שבלאט כנראה מוציא את המיטב מהשחקנים, אבל אי אפשר להכחיש שמכבי נכשלה כשלון חרוץ באירופה ועם שיטת  הפיינל פור לא אהיה מופתע אם מכבי תפסיד את האליפות בישראל. עכשיו, בלאט יכול להאשים את ההנהלה – ובצדק – הם הנחיתו לו שחקנים שהוא לא רצה, והתקציב השנה היה נמוך במיוחד, אבל הנושא בעול הכשלון הוא לפני הכל האיש על הקווים. ובלאט השנה נכשל בדבר שהוא טוב בו יותר מכל דבר אחר – בחירת השחקנים. כל השחקנים שהונחתו השנה בהיכל ביד אליהו הם – אחד אחד – חסרי אינטיליגנציית משחק, אנמיים או פשוט לא מספיק טובים בשביל לשחק בקבוצה בעלת יומרות כמו מכבי. אז למה אחרי הכל אני חושב שמכבי לחלוטין חייבת להשאיר את בלאט לעונה הבאה?

בלאט במהלך משחק. למרות העונה הרעה, הוא חייב להישאר.

בראש ובראשונה: עונה אחת רעה אינה מספיקה כדי לוותר על מאמן עם כאלה קבלות, מאמן שמבין בצורה מושלמת את הראש של שחקניו, ישראלים ואמריקאים כאחד, ובכל זאת שומר על מקצוענות לא-ישראלית בעליל, מאמן שנותן את כולו ומשתגע על הקווים, ובכל זאת מצליח לשמור על פאסון, רוגע ומיקוד. כשבלאט הובא למכבי לפני שלוש שנים, לפחות כך אני רוצה להאמין, הוא הובא במטרה לבנות יציבות והמשכיות בעמדת המאמן למשך שנים רבות, ולא כאפיזודה חולפת. חבל לוותר על דבר כזה על מזבח העקרון הבסיסי של "לתת זעזוע למערכת", שכבר הוכח שלא באמת עובד(בעונת 2007/8 נדמה שהיה שיפור עם חילוף המאמן, אך העונה נגמרה עם אפס תארים ואיבוד האליפות).
עניין בלתי פתור נוסף הוא האם יש אדם שראוי להחליף בכלל את בלאט? פיני גרשון תמיד שם, אבל הוא לא הוכיח את עצמו בתקופתו האחרונה כמאמן, ויש לו היסטוריה בעייתית של גזענות ושוביניזם והדבר האחרון שמכבי צריכה הוא מכה תדמיתית. ז'ליקו אובראדוביץ', אולי גדול המאמנים האירופיים בכל הזמנים, הוזכר מספר פעמים כספקולציה, אבל מכבי לעולם לא תשקיע את סכומי הכסף הדרושים להחתמתו, וגם אם כן זה אומר תקציב שחקנים אפסי.

הנהלת מכבי, למרות שעשתה כבר דברים מטומטמים בעבר, אינה מורכבת מטיפשים. יושבים בה אנשי עסקים ממולחים ועורכי דין ערמומיים כדיוויד פדרמן ושמעון מזרחי. כולי תקווה שההנהלה תדע לעשות את הדבר הנכון ולהשאיר את בלאט בקבוצה. בשביל מכבי.

:קטגוריותספורט

ביקורת: The Walking Dead

13 בינואר 2013 7 תגובות

לפני שבועיים בחרתי את Dishonored למשחק השנה של 2012. זו הייתה טעות.
טעות זו נבעה מהסיבה הפשוטה שלא שיחקתי במשחק השנה האמיתי –  The Walking Dead : The Game – כשכתבתי את הפוסט ההוא . מדובר במשחק מז'אנר הנקרא קווסט – משחקים לרוב ממוקדי עלילה שמתבססים לרוב על הקלקה על המקום שאתה רוצה שהדמות תלך אליו, ולכן נקראים גם Point & Click. זה ז'אנר שהגיע לשיא הפופולריות שלו באמצע שנות ה- 90, ומאז דעך באיטיות עד שלפני עשר שנים הוא כבר הפך, כז'אנר, למושא אדיר לנוסטלגיה. בשנה – שנתיים האחרונות נדמה שיש התעניינות מחודשת בז'אנר זה, הרבה בזכות חברה בשם Telltale, המורכבת ברובה מאנשים שפיתחו קווסטים בימי הזוהר של הז'אנר. שני דברים אפיינו את משחקיה של Telltale  שיצאו עד כה – שימוש במודל האפיסודי, לפיו המשחק יוצא בפרקים כמו סדרת טלוויזיה, ואיכותם של המשחקים היא מייצרת, שנעה בין "לא משהו" ל"סביר פלוס". אבל כנראה שמשהו זז במקום כלשהו במשרדיה של Telltale, כי המשחק הזה הוא אחד המשחקים המבריקים ביותר בהם שיחקתי. אז אחרי ההקדמה הארוכה הזאת – שנתחיל?

אז TWD(ככה אני אקרא למשחק הזה בקיצור מעכשיו) הוא משחק המבוסס על פרנצ'ייז שהתחיל כסדרת קומיקס והמשיך לסדרת טלוויזיה מצליחה, ובבסיסו עומד מאבק ההישרדות של ניצולים בעולם פוסט אפוקליפטי מלא בזומבים. למרות כמה דמויות חופפות, עלילת המשחק לא מתקשרת כמעט לעלילת הסדרה והקומיקס. את הקומיקס לא קראתי ואת הסדרה לא ראיתי, אבל לפי הביקורות היא לא מדהימה ולוקה במלודרמטיות מוגזמת. והניסיונות הקודמים של Telltale להפוך פרנצ'ייז מוכר למשחק(פארק היורה ובחזרה לעתיד) לא היו מוצלחים במיוחד, לכן כשהפרויקט הזה הוכרז לראשונה לא הפגנתי התעניינות מיוחדת. אבל אז הגיעו סיכומי השנה, והמשחק הזה זכה בפרס על הסיפור של IGN. ואני, כאחד שסיפור הוא אחד האלמנטים החשובים לו ביותר במשחק(אם לא ה-) התחלתי לקרוא על המשחק. וכשהוא זכה בתואר משחק השנה של Metacritic, הבנתי שאני צריך לשחק במשחק הזה. אז ביום שבת הקודם התחלתי לשחק בפרק הראשון. ביום שני סיימתי את המשחק.

The Walking Dead – משחק השנה, הפעם באמת.

למה? מה יש בTWD שריתק אותי כל כך? ולמה דווקא הוא משחק השנה? התשובה פשוטה. במילה אחת – עלילה. בשתיים – עלילה ובחירות.
העלילה המדוברת עוסקת בניצול לי איברט, אדם שחור שהורשע ברצח לפני הגעתם של הזומבים. לי פוגש, בתחילתה של "תחיית" המתים, בילדה בשם קלמנטיין ולוקח עליה חסות. הוריה של קלמנטיין היו בחופשה כשהכול התחיל,  והיא נשארה עם בייביסיטר שכמובן, נטבחה. ביחד עם קלמנטיין לי פוגש בדמויות ניצולים שונות, איתן הוא מבלה את זמן המשחק. וזוהי רק ההתחלה – במהלך המשחק ייתקל לי בקניבליזם, שלל בחירות מוסריות קורעות לב וכמובן המון, המון זומבים.  החיבור הרגשי שנוצר בין השחקן לדמויות, במיוחד לי וקלמנטיין, הוא פנטסטי. כמה מהרגעים המרגשים, העצובים והמצחיקים ביותר שראיתי במשחק וידאו נמצאים כאן. המון מזה נובע ממשהו אחר, מעבר לעלילה – הכתיבה והדיבוב של הדיאלוגים עצמם, שלא הייתה מביישת שום סרט או ספר, או במקרה של הדיבוב – שום סרט מצויר של פיקסאר.
כאן יהיה המקום להרחיב על הבחירות המוסריות במשחק. בחירות עלילתיות במשחק וידאו הן לא רעיון חדש. כבר לפני כמעט עשרים שנה היו לChrono Trigger ארבע עשר סופים שונים. בBaldur's Gate מ1998 היו אין ספור בחירות עלילתיות שונות, אבל – כמו מרבית המשחקים עד לחמש השנים האחרונות – האכילו את השחקן בכפית על ידי הצמדה לכל אפשרות את התווית "טוב"/"רע", "שומר חוק"/"שואף לכאוס" וכו', מה שהפך את הבחירות למשעממות ואפילו מטופשות ביותר. רק לפני כחמש שנים הרעיון של בחירות מוסריות אמתיות נהיה נפוץ במשחקי וידאו. The Witcher, שני המשחקים, עשו עבודה מצוינת בזה. אבל אפילו אז, הבחירות לא הגיעו לאותה רמת מעורבות רגשית שיש לשחקן כאן בTWD, מסיבה אחת עיקרית – הבחירות במשחקים הן כמעט אף פעם לא אישיות כל כך. אם ניקח את הדוגמה של The Witcher הראשון לדוגמה, אנחנו נאלצים לבחור צד בין המרד של האלפים והגמדים לבין בני האדם שמנסים לדכא אותו. וזוהי בחירה מוסרית קשה, כשרואים את כל מה שקורה במשחק סביב זה, אבל זה לא אישי מספיק כדי שלשחקן יהיה אכפת מזה כל כך כמו מהבחירות שמופיעות בTWD. והבחירות בTWD  אף פעם לא לוקות בשגיאות עיצוב נוראיות כמו, לדוגמא, בDragon Age, בו אתה נאלץ לבצע את אחת הבחירות המוסריות הקשות ביותר שנתקלתי בהן במשחק, אבל יש גם אפשרות שלישית מושלמת שסוגרת את העניין בלי שאף אחד ייפגע(למי ששיחק, אני מדבר על הקטע עם הילד – שד בצוק האדום). והבחירות בTWD הן גם מקוריות יחסית – ברור, יש כאן את הבחירה הקלישאתית של "את מי להציל"(וגם היא, בסך הכל, קלישאה בגלל שהיא עובדת) אבל יש כאן גם בחירות אחרות, כאלו שלא נראו כמותם במשחקי וידאו. האם להרוג את הילד שאט- אט הופך לזומבי? האם להרוג את האדם שפנה לאכילת בני מינו, ועוד כאשר ילדה קטנה צופה? ויש גם בחירה אחת שנדמית כסתמית באופן יחסי בעת ביצועה, אבל יש לה השפעה מכרעת ביותר על עלילת המשחק.
ועל כל זה חייבים להגיד תודה לרוברט קירקמן, יוצר הקומיקס המקורי שכתב את מרבית עלילת המשחק והדיאלוגים. מי ייתן ועוד כותבים ותסריטאים מקצועיים כמוהו יבינו את הפוטנציאל שיש למשחקים.

לי וקלמנטיין. מעורבות רגשית והקשרות לדמויות חסרת תקדים במשחק וידאו.

ומה עם המשחק כמשחק? מה עם מערכת הקרב, החידות? ובכן, החידות כאן הן די סטנדרטיות למשחק הרפתקה – צריך מטבע של רבע דולר כדי להשתמש בטלסקופ על החוף שצריך להשתמש בו מסיבה מסוימת? לך לחנות כלי עבודה נטושה, קח לום, רסק איתו את מכונת השתייה הקרובה וקח מטבע. כל החידות אינן מאתגרות במיוחד, אבל הן זורמות, ולא הן שמחזיקות את המשחק. מערכת הקרב בקושי קיימת, ומבוססת על שני דברים – כיוון וירייה בדומה למשחק יריות מגוף ראשון, ולחיצה חוזרת על מקש הQ בכל פעם שלי צריך לבצע מאמץ גופני גדול. גם מערכת הקרב, שהיא בהחלט רדודה, מספקת את הסחורה ומעבירה כמות כלשהי של פאן מהיר כדי לתת קטעי רגיעה קלים בין הדיאלוגים המשגעים(בניגוד למרבית המשחקים, בהם העלילה מועברת בין השאר כדי לספק קטעי רגיעה מהאקשן). ויש משהו נוסף – כאן, יותר מבכל משחק אחר, העלילה היא המשחק. הדיאלוגים, הבחירות – זה המשחק עצמו.
כאן המקום להוסיף כמה מילים על הסגנון הגרפי. זה סגנון "קרטוניסטי", כלומר שמזכיר סרטים מצוירים(ניתן לראות אותו בתמונות). בהתחלה נראה שהוא לא מתאים לאווירה האפלה משהו של המשחק, אבל ככל שהמשחק מתמשך מתרגלים אליו ואפילו יותר מזה – מבינים שזה הסגנון הגרפי המושלם למשחק כזה, כי מעבר ליופי הויזואלי שלו, למשחק יש גם צד ציני ומלא בהומור שחור.
עוד משהו שאני רוצה להספיק לדבר עליו הוא ההוכחה שהמודל האפיסודי במשחקי וידאו עובד. Telltale משתמשת במודל הזה כבר כמה שנים, והיא פחות או יותר היחידה. זה לא מודל שהוכיח את עצמו – עד עכשיו. TWD מראה כמה טוב מודל כזה יכול לעשות למשחק.

The Walking Dead: The Game מקבל אצלי ציון כמעט מושלם. לא כי הוא משחק כמעט מושלם, הוא לא – יש לו חסרונות, אפילו בסיפור. הוא מקבל ציון כזה, כי הוא הדגמה. הדגמה של הרמה והגיוון של המעורבות הרגשית, הכוח הסיפורי ושל הרגשות שיכול לחוות שחקן במהלך משחק וידאו. וההדגמה, ללא ספק, עובדת. ולדעתי הצנועה, וכאן זה באמת נושא שגדול ממני, מי שישחק במשחק הזה ועדיין יסרב להכיר בכך שמשחקי וידאו יכולים להיות אומנות – משלה את עצמו.
הציון שלי: 9.7/10.

נ.ב – אני מתייחס למשחק הזה כחסר תקדים, כי לפי מה שאני יודע, הוא כזה. קוראים יקרים, בבקשה תעזרו לי – האם אתם מכירים עוד משחק שיש בו מעורבות רגשית כ"כ גדולה, עלילה כל כך אפקטיבית, ובחירות מוסריות כל כך… אמ… טובות? או לפחות חלק מהאלמנטים האלו? אם כן, בבקשה ספרו עליו. כדי שאוכל לנעוץ בו כבר את שיני!

 

סיכום 2012

26 בדצמבר 2012 12 תגובות

אני מת על רשימות, סיכומים, חמשת/עשרת/שמונים ושלושת הגדולים למיניהם, ועניינים דומים. אני אוהב לקרוא אותם, אבל מעולם לא ניסיתי לכתוב אחת. אז סוף השנה הלועזית מביא אתו הזדמנות נפלאה לכתוב אחת, שבה אני אספר על הסרט, הסדרה, ומשחק המחשב של השנה שלי. אתם יותר ממוזמנים להגיד לי את שלכם בתגובות. קחו בחשבון שאלו רק הדברים שאני ראיתי\שיחקתי\ השנה, ויש מספיק כאלה שלא. שנתחיל?

סרט השנה

תשמעו, זו הייתה שנה מעולה לסרטים. בקצרה? היה לנו את סרט המסע בזמן הטוב ביותר כבר הרבה זמן(לופר), את החזרה הכה מיוחלת לארץ התיכונה(ההוביט), סרט חדש של טרנטינו(ג'אנגו), סיום ראוי לאחת מטרילוגיות המתח הטובות בכל הזמנים(עלייתו של האביר האפל), וזה עוד בלי להגיד מילה על סרטי האוסקר – עלובי החיים,  Zero Dark Thirty, חיי פי וארגו. אבל בסופו של דבר, סרט השנה שלי צריך להיות הבחירה הצפויה, ויש שיגידו הילדותית, ביותר. אז נכון שהוא מופרך יותר מכל סרט אחר שהוזכר פה, ונכון שיש בו חלקים שנראים כמו לקוחים מפאוור ריינג'רס,  אבל הסרט חייב להיות-

הנוקמים.
כי האתגרים התסריטאיים שעמדו בפני הסרט הזה היו בלתי נתפסים, כי כל שורה שיוצאת מפיו של רוברט דאוני ג'וניור בתפקיד טוני סטארק היא פנינה אמתית, כי הדיאלוגים מבריקים כראוי לבית מדרשו של ג'וס ווידון(התסריטאי והבמאי) וכי בסופו של דבר, כי הכי נהניתי ממנו. נקמתו המתוקה של ג'וס ווידון על הוליווד ותעשיית הבידור, שהתעללה בסדרות(הלרוב גאוניות) שלו באופן סדרתי, ועכשיו כתב וביים את הסרט השלישי המצליח ביותר בכל הזמנים, רק מוסיפה לכיף.

סדרת השנה

מה היה לנו השנה בתחום הסדרות?  דקסטר התדרדרה, הומלנד הוערכה יתר על המידה,  משחקי הכס התאכזרה ומד מן בעיקר שעממה. הוסיפו לכך את אימפריית הפשע שמסרבת להתרומם ותקבלו שנה לא מוצלחת יחסית לקודמתה בתחום הטלוויזיה האמריקאית. הבריטים לא הצילו את המצב – דוקטור הו לא התעלתה מעבר לטראש כיפי בעונותיה השביעית והשישית, ושלושת הפרקים(המוצלחים למדי) של שרלוק לא סיפקו את התיאבון לסדרת דרמה או מתח איכותית*. אז מה נשאר? קומדיה. מי שמכיר את הבלוג יודע שאני מת על קומיוניטי, והעונה האחרונה – השלישית – הייתה לטעמי המעניינת ביותר מבין שלושתן. לכן אין לי ברירה אלא לתת את תואר סדרת השנה לסדרה היחידה ששמרה על רמת עניין גבוהה לאורך כל אורכה, ריגשה, ריתקה ובעיקר הצחיקה עד דמעות את כל צופיה- קומיוניטי.

הקאסט של קומיוניטי. סדרה נפלאה

*לא ראיתי את שובר שורות. אתם יכולים לפסול את הדעה שלי בגלל זה אם אתם רוצים.

משחק השנה

יחסית לשנה שעברה, השנה הייתה לא מאוד מוצלחת למשחקי וידאו. מצד שני, השנה שעברה הייתה מוצלחת במיוחד, אז ל2012 אפשר לקרוא ממוצעת. יצאו הרבה משחקים טובים, כמה מעולים, ואחד או שניים שייזכרו גם בעוד שנים. בין המשחקים שניתן לקרוא להם "מעולים" נמצאים שני המשחקים הסוגרים של שתי הסדרות הדומיננטיות ביותר של דור המשחקים הנוכחי –  Assassin's Creed 3 ו Mass Effect 3. בצירוף מקרים מעניין, ביקורת רבה נשמעה על הסיום של שני המשחקים, וכנראה שזה נובע מהקושי לסיים בצורה ראויה את הסיפור, אך גם להשאיר פתח כלשהו להמשך – בכל זאת, חבל לחברות לוותר על כמות כזו של כסף. אך בסופו של דבר? משחק השנה שלי הוא Dishonored, שהוכיח שבתעשייה בה למותגים חדשים קשה עד בלתי אפשרי בכלל להגיע לפיתוח, יש עוד מקום למקוריות וליצירתיות. וסחטיין לבת'סדה, המפיצה של המשחק, שלקחה את הסיכון הכלכלי הכרוך בשיווק משחק שאינו קשור לשום מותג קיים ובדרך עשתה עוד צעד לביסוס עצמה כאחת החברות הגדולות בתעשייה.

Dishonored, משחק השנה. מגיע לו ולבת'סדה.

אז זהו, זה היה סיכום השנה שלי. ומה אתכם? שתפו אותי ברשמים שלכם על השנה החולפת, וממש לא רק בנושאים האלה.

:קטגוריותכללי תגיות: ,

ביקורת סרט: ההוביט – מסע בלתי צפוי *חף מספוילרים*

16 בדצמבר 2012 5 תגובות

קשה לי מאוד לגשת לביקורת הזאת. את סרטי שר הטבעות ראיתי לפחות 10 פעמים(במיוחד את השני. לא שהוא האהוב עלי אבל הוא היחיד שהיה לי בבית), חיכיתי לסרט והיה לי מאוד ברור שאני הולך לכתוב פוסט ביקורת עליו. לכן בזמן הצפייה בסרט, הייתי מכוון לכך שאכתוב ביקורת עליו,  והשתדלתי לשים לב לכמה שיותר דברים ולגבש דעה כמה שיותר מוצקה. אבל בכל זאת, לא הצלחתי להיות בטוח לחלוטין מה אני אכתוב פה. כלומר, ללא ספק נהניתי מהסרט.  הוא היה מרהיב, עשוי מדהים, סוחף, משוחק ומבוים היטב וגם משעשע מאד לפרקים. מצד שני, אני גם יכול להבין את הביקורות:  ההוביט הוא בהחלט ארוך מדי, נמרח לפרקים, יש בו תוספות מיותרות על הספר והוא פומפוזי יתר על המידה ברבים מחלקיו. ובבואי לכתוב את הביקורת הזאת,אני בטוח שהיתרונות גוברים על החסרונות, אבל עד כמה בדיוק? האם ההוביט הוא סתם עוד סרט טוב, או שהוא משהו מעבר לזה? אז אולי עדיף שאני ארחיב על כל חלק בנפרד, ואסיים בדעתי הכללית, אותה(אני מקווה) שאגבש תוך כדי. שנתחיל?

קשה להחליט אם "מסע בלתי צפוי" הוא רק עוד סרט טוב או מעבר לזה.

העלילה מגוללת את סיפורו של בילבו בגינס, הוביט – מעין גזע של אנשים נמוכים ושעירי-רגליים- מהכפר הוביטון. בילבו הוא אינו הרפתקן, הוא אוהב את הבית, את הספרים שלו ותה. גנדלף, קוסם כריזמטי , מזמין אותו להצטרף למשלחת ביחד עם שלושה-עשר גמדים כדי לכבוש מחדש את ביתם האגדי והאבוד של הגמדים – העיר התת קרקעית ארבור. הסרט מבוסס, כמובן, על ספר הילדים "ההוביט" שפורסם 1937 ונכתב ע"י הבלשן והסופר האנגלי ג'.ר.ר טולקין, שמאוחר יותר כתב את שר הטבעות, ומהווה את החלק הראשון מתוך שניים להם העיבוד מחולק. אחריהם יבוא חלק נוסף שיקשר בין "שר הטבעות" ל"ההוביט".

אוחחח. לסרט הזה יש כל כך הרבה הייפ, שהסיכוי שאתם לא יודעים את כל מה שנכתב בפסקה הקודמת הוא כל כך נמוך, שעצם כתיבתה הוא רק לשם יציאת ידי חובה – בביקורת חייב להיות תקציר, לא?

ההוביט מתחיל מצוין. הכפר הוביטון יפה כתמיד, וכיף לראות את פרצופם של גנדלף, בילבו ופרודו שוב.  הקצב בפתיחה איטי, אבל דווקא כאן לא הרגשתי תחושה של מריחה ביחס לחלקים מההמשך. הגמדים משעשעים כראוי, בילבו פחדן כראוי, ושיר הגעגועים של הגמדים הוא אחד מהרגעים החזקים ביותר בסרט. ובכל זאת, כבר מההתחלה חסר קצת מהקסם של שר הטבעות, ויש הרגשה – מינורית ככל שתהיה – של מוצר סינתטי שנועד להרוויח כסף, מה שבשום אופן לא ניתן להגיד על סרטי שר הטבעות – כן, אלה היו שוברי קופות אדירים, אך נעשו בתשוקה אדירה פי כמה וזה בלט לעין לכל אורך הסרט. התשוקה נמצאת גם כאן, אבל בכמויות קטנות בהרבה.
המשך הסרט גם הוא מכיל רגעים נמרחים לעיתים, אבל בגדול מהרגע שבילבו יוצא להרפתקה, העלילה זורמת וטסה בקצב מהיר, והיא סוחפת באפיות נפלאה את הצופה. על כך מעיבות מספר סצינות קריינות פומפוזיות שנראות לא מתאימות לשאר הסיפור, וחבל – כי הסרט במרביתו נאמן לאווירה הקלילה יחסית של הספר "ההוביט". יש בו רגעים של הומור טוב ושל שלווה מקסימה, וזה רק עושה את הרגעים הפחות מוצלחים ליותר מציקים לנשמה.
יש להזכיר סצנה אחת במיוחד. בסצנה זו – הכוללת מערה ומפגש עם חבר חדש-ישן, מגיע הסרט לשיאו מכל בחינה אפשרית. זוהי סצנה שהיא באותו הזמן מרגשת, מצחיקה, סוחפת, ומשוחקת נפלא כמיטב המסורת של אנדי סירקיס, המדובב והאדם עליו הולבשה האנימציה הממוחשבת של אותו חבר חדש-ישן.
כאן זה המקום לכתוב על המשחק בכלל, שהוא מוצלח ברובו. אין רגעים מביכים – כמו הפרצופים של פרודו בשר הטבעות – ואיאן הולם מתאים כמו כפפה ליד לתפקיד בילבו. גם איאן מק'קלן המנוסה כגנדלף לא מאכזב, ואלו שמפתיעים הם הגמדים – במיוחד השניים הראשיים: תורין(ריצ'רד ארמיטאג'), ובאלין(קן סטוט), שנותנים הופעה משכנעת וראויה. עם זאת, אף שחקן אינו מבריק במיוחד ולא יצא מכאן שום אוסקר על משחק.

ההוביט הוא סרט פשוט יפהפה.  כל סצנה וסצנה מעוצבת בדיוק האסתטי המושלם ביותר שניתן להעלות על הדעת, וכמובן שגם האפקטים לא מאכזבים. היצורים הקסומים נראים מצוין ממש כמו בשר הטבעות וגם הקרבות, הפחות מאסיביים בהרבה כמובן, בהתאם לעלילת הסרט. וכל זה רק מועצם בעזרת התלת מימד – השימוש הכי טוב שראיתי באפקט הנמאס אט אט מאז אווטאר – ונהפך למושלם בעזרת טכנולוגיית הHFR המאפשרת תמונה חלקה בהרבה. זה לא בולשיט, זה באמת נראה מדהים, ולחלוטין שווה את כאב הראש הקל. אם יש דבר בו "מסע בלתי צפוי" לא נכשל בשום צורה זהו ללא ספק המראה.

"מסע בלתי צפוי" הוא סרט ארוך מדי. סרטי שר הטבעות לא היו סרטים ארוך מדי. כל סרטי שר הטבעות הינם ארוכים יותר ממסע בלתי צפוי. כיצד זה מתאפשר? ובכן, בסרטי שר הטבעות היה צורך לקצץ, לא להוסיף, מהמקור. בסרט המדובר, לעומת זאת, נוספת כשעה של קטעים שלא היו בספר, וגם לא נועדו להרחיב שום דבר שקרה בספר. את הקטעים הללו ניתן לחלק לשלושה סוגים. הסוג הראשון, וזה המתקבל ביותר על הדעת בעיני,  הוא הקטעים שהוספתם נובעת משיקולים של הוספה לסרט נופך של סרט שלם בעל עלילה קוהרנטית, כמו למשל הוספת נבל ראשי ומשהו שדומה ל"קרב אחרון". הסוג השני, שגם אותו אני מוכן לקבל, הוא קטעים שהוספתם נועדה להפוך את הסרט גם למעין הקדמה לשר הטבעות, עם כל מיני רמזים על דברים שקורים בסרטי שר"ה. הסוג השלישי, וזה שתופס הכי הרבה זמן מהסרט, הוא קטעים שנמצאים שם פשוט כדי שהסרט יהיה ארוך יותר. אולי הדרך שבה אני מסתכל עליהם תשתנה לאחר צפייה בסרט ההמשך בשנה הבאה, אבל זה לא נראה לי סביר משום-מה. הוספתם של קטעים אלו היא ללא ספק הדבר המעצבן ביותר בסרט, ופוגע משמעותית באיכותו בעיני.

בסופו של דבר אחלה סרט, גם אם לא יצירת מופת.

השורה התחתונה

הציפיות שלי לההוביט היו די נמוכות. כלומר, בהתחלה, כשהסרט רק הוכרז הן ממש לא היו, אבל ככל שנחשף יותר מידע והבנתי  עד כמה שאפתני יתר על המידה הוא יהיה הציפיות רק צנחו וצנחו. ויחסית לציפיות האלו, הוא סרט מעולה. אבל האם "מסע בלתי צפוי" מעולה גם בזכות עצמו? האם הוא יורש ראוי לטרילוגיית שר הטבעות? התשובות הן, בסדר הזה, לא וכן. לא הייתי אומר על ההוביט שהוא "מעולה" אבל הוא בהחלט יורש ראוי לטרילוגייה ההיא, ומעלה בעיקר ציפייה וסקרנות לסרט ההמשך, שיכיל את החלקים הבשרניים והחשובים יותר מעלילת הספר. יש למה לחכות.
הציון שלי: 8.3/10

:קטגוריותביקורת קולנוע תגיות:

ביקורת קומיקס: Planetary: Vol 1

2 בדצמבר 2012 9 תגובות

כשקומיקס מתחיל בהקדמה מאת אלן מור הוא חייב להיות טוב.
אלן מור, לאלו שקוראים את זה ואינם בעלי ידע בסיסי בקומיקס(בתקווה שאלו רוב קוראי הבלוג), הוא משהו כמו ההיצ'קוק של הקומיקס. הוא לא המציא את העניין, גם לא ממש הפך אותו למה שהוא היום – בכל זאת, התפקיד הזה שייך לסטן לי – אבל הוא הגיע אתו לרמה של עומק ומורכבות שעד אז אף אחד לא התקרב להתקרב אליה, וגם היום לא רבים מגיעים אליה, לפחות לא במיינסטרים של התעשייה. אז תארו לעצמכם שקניתם איזה סרט בדיוידי, משהו שהמוכר בחנות המליץ אבל אף פעם לא שמעתם עליו, ופתאום יש ערוץ פרשנות של אלפרד היצ'קוק. לא חותמת איכות?
אז  ספר הקומיקס המדובר הוא החלק הראשון של הסדרה Planetary, שרצה בסוף המילניום הקודם ובתחילת זה הנוכחי, ונכתבה ע"י וורן אליס, כותב קומיקס ידוע יחסית בתעשייה. זוהי סדרת מדע בדיוני שמבוססת על רעיון לא מקורי במיוחד – קבוצה של אנשים שחוקרים את ה"היסטוריה הסודית" של העולם. זאת אומרת, דברים שאף אחד לא יודע, תיאוריות קונספירציה וכדומה, עם מדע בדיוני ועל טבעי בדמות אדם שמדבר עם מכונות, רוחות רפאים וכדומה. העלילה עוקבת אחרי אלייז'ה סנוו, אדם בעל מעין כוחות על – השפעה מסוימת, אם כי לא רצונית, על מזג האוויר, וחיי נצח. ארגון Planetary, שחוקר את ההיסטוריה הסודית של העולם כמתואר למעלה, מגייס אותו לשורותיו. כסוכן של הארגון הוא פוגש שתי דמויות מעולות ומצחיקות להפליא – ג'אקיטה וואגנר,  באד-אססית עם תעודות שעובדת בשביל הארגון שלוש שנים, ותופים, בעל השם המוזר להפליא שהוא הדובר למכונות שמוזכר למעלה. תופים הוא דמות פשוט מבריקה, שכל משפט שלה יגרום לפרצי צחוק עזים ביותר. כאן טמון יתרונו הגדול ביותר של הקומיקס -למרות שהוא לא קומי בבסיסו, הוא פשוט קורע מצחוק. דמויות הזויות ומטורפות לגמרי, דיאלוגים מושחזים כתער ואווירה קלילה וכיפית גורמות לקריאת הסיפור להיות תענוג צרוף למרות כשל ברור בעלילה.

הקריאה מענגת לחלוטין, למרות כשל בולט בעלילה.

הקריאה מענגת לחלוטין, למרות כשל בולט בעלילה.

הכשל טמון – ללא ספק – בסיפור עצמו, ולא בדרך בה הוא מוצג או כל דבר אחר. מאחר שכל פרק הוא, בניגוד למקובל במרבית הקומיקס המודרני, סיפור חדש ודי נפרד, או One Shot בעגה המקצועית, יש צורך בהצגה של המקרה שחוקרת הקבוצה ושל הדמויות המשניות כל פעם מחדש. זה, כשלעצמו, אינו רע בהכרח, למרות שאני מעדיף את מבנה הסיפור המתמשך. החסרון ברור: לא נשאר הרבה זמן ל, אתם יודעים, העלילה עצמה. וזה גורר יותר מדי פעמים במהלך הסיפורים השונים לבעיות שנפתרות על ידי דאוס אקס מאכינה, עם דמות שקופצת משום מקום ומסבירה את השאלות הפתוחות. זה לא קורה בכל אחד מהסיפורים, וקיים גם סיפור גדול יותר שמתפתח לאט לאט על רקע הסיפורים הנפרדים והוא לא רע בכלל, אבל זה מעצבן. הקומיקס נגמר בקליפ-האנגר, (משמע סוף פתוח שאמור לגרום לך לרצות לרוץ לקנות את החלק הבא) והוא די אפקטיבי, אבל לא ברמה שהכותב רצה, לדעתי. לראייה, לא רצתי לקנות את החלק הבא.
קצת על האומנות – את הקומיקס צייר ג'ון קאסידיי, אחד מציירי הקומיקס האהובים עליי באופן אישי, וגם כאן הוא לא מאכזב. כל סצנה וסצנה, משיחות משעשעות במשרדי הארגון ועד סצנות גרנדיוזיות של מרדפי מכוניות מפלצות מהונדסות גנטית, מצוירות לעילה ולעילה ומתאימות לרוח הסיפור. ללא ספק צד חזק של האוגדן.
לסיכום, זה קומיקס כיף טהור, אבל לא יצירת מופת כמו מה שנאמר לי על יצירות אחרות של וורן אליס. זו קריאה קלילה, לא צריך להפעיל את הראש יותר מדי, ופשוט כיף לקרוא, אם מצליחים להתעלם מבעיה או שניים לא קטנות. ומצליחים, תאמינו לי.

הציון שלי: 8/10.